22.07.2017
 
בית מוריס-ג′ומל, ניו יורק: הבית שממתין להפוך למחזמר

 

בית מוריס-ג′ומל, ניו יורק: הבית שממתין להפוך למחזמר

 

מאת אתי ישיב

צילומים: אוריאל ישיב

 

בעוד בברודוויי מועלה בהצלחה גדולה המחזמר ההיסטורי "המילטון", בצפון ניו יורק מחכה לו בשקט זה 251 שנה בית, שהעלילות שהתרחשו בו הן חומר מרתק למחזמר נוסף, שבמקרה או לא, קשור גם הוא להמילטון. המחשבה על כך החלה להתבשל אצלנו כשחיפשנו אחרי הבית...

הסמטה העתיקה / המחודשת

על המדרכה, במרחק שדרה אחת מתחנת C של הרכבת התחתית ברחוב 163, מצאנו שלט קטן וממש לא בולט, המורה אל בית מוריס-ג'ומל (Morris-Jumel Mansion). אפשר בקלות לדלג עליו, אבל אנחנו חיפשנו בדיוק אותו, בדרכנו לביקור בבית ההיסטורי, העומד כאן כבר 251 שנה.

אנחנו נמצאים, כאמור, בצפון מנהטן, באזור וושינגטון הייטס (Washington Heights) וסביבנו שכונה טיפוסית של מהגרים, עם סופרמרקט גדול וזול שהשפה השולטת בו היא ספרדית, פרסומות צבעוניות על הבתים, דוכני רחוב ונשים עייפות סוחבות בידיהן שקיות ניילון כבדות. ההנחיה שקיבלנו בגוגל, הייתה לחפש את השלט ולטפס במדרגות מולו. יש. טיפסנו את 7-8 מדרגות הבטון הסתמיות ופתאום נעלמה לנו ניו יורק של היום ובמקומה הופיעה עיר אחרת, עיר של המאה ה-19. עמדנו בסמטה קטנה מרוצפת אבנים, הנקראת סילוואן טאראס ( Sylvan Terrace), שבתי האבן הצהבהבים-חומים שלה נבנו ב-1882 ונראים כאילו לא השתנו מאז חיו בהם סוחרים אמידים, בני המעמד הניו יורקי הבינוני. אבל הם רק נראים כך. האמת כמובן שונה. במהלך 135 השנים שעברו מאז נבנו, הבתים המרווחים חולקו לדירות קטנות יותר, שופצו כמה וכמה פעמים והפכו לערבוביה מכוערת של סגנונות וצבעים ורק ב-1970 החזירו אותם לצורתם הראשונה. הבוקר אין איש מלבדנו בסמטה השקטה, הנקייה להפליא. וילונות מלמלה לבנים מכסים את החלונות, פנסי רחוב ועץ ירוק אחד מוסיפים קצת צבע, פתקים קטנים על דלתות הכניסה מזהירים מפני כלבים ומבקשים משליחים לא להשאיר חבילות לפני הדלת מחשש גניבות... בקצה השני של סמטת סילוואן, בתוך מדשאה רחבת ידיים, בין עצים עתיקים, ניצב בית עץ לבן, בן ארבע קומות וארבעה עמודים בחזיתו, המכונה בית מוריס-ג'ומל. להפתעתנו, בעיניים של היום, הבית בן ארבע הקומות נראה ממש קטן ובמקום הארמון המפואר שציפינו לראות, מצאנו משהו צנוע, בגודל בתי פרוורים די רגילים בווסצ'סטר קאונטי (Weschester County) למשל. ומה בעצם הביא אותנו דווקא אליו? הבית הצנוע הזה הינו חלק מהיסטוריה מקומית ארוכה והוא גדוש מעשיות (מה שאנחנו אוהבים במיוחד). אז הנה הסיפור:

בית מוריס-ג'ומל, הידוע גם בשמות "בית רוג'ר ומרי פיליפס מוריס", "הר מוריס", או "בית הרוחות", הוא הבית הקולוניאלי העתיק ביותר הקיים עדיין בניו יורק, והוא היום אבן דרך היסטורית ומוזיאון. הבית נבנה בשנת 1765 על ידי הקולונל הבריטי רוג'ר מוריס כמתנת חתונה לאשתו האמריקאית מרי פיליפס, בת לאחת המשפחות העשירות והמיוחסות בקולוניה הניו יורקית. הבית ניצב על שטח אדמה עצום בגודלו (כחמש מאות ועשרים דונם), שהשתרע מנהר הארלם עד נהר האדסון, בקצה רכס, ממנו ניתן היה אז להשקיף (היום כמובן הכול חסום על ידי מגדלים גורדי שחקים) לכל הכיוונים: בדרום על נמל ניו יורק וסטטן איילנד, בצפון על ווסצ'סטר קאונטי, במזרח על נהר הארלם ובמערב על נהר האדסון. הוא נבנה כווילת קיץ בתוך חווה גדולה, שעובדה על ידי פועלים ועבדים. שני אלמנטים חדשניים לזמנם היו בו. האחד, כניסה גבוהה במיוחד וגמלון משולש בחזית והשני, חדר מתומן בגובה שתי קומות באחורי הבית, כנראה הראשון בסוגו בארצות הברית.

 

חזית הבית

 

הזוג מוריס חי כאן בשלווה מזהרת 10 שנים, עד שב-1776 פרצה המהפכה האמריקנית. משפחת מוריס, שאהדה את הצד הבריטי, עזבה את הבית ועברה לאנגליה וג'ורג וושינגטון, שהכיר את משפחת מוריס ואת הבית, השתמש בו בין ה-14 לספטמבר וה-20 לאוקטובר כמטה הזמני של צבאו. הוא בחר בבית הזה קודם כול בשל מיקומו והתצפית המצוינת ממנו, אבל הלשונות הרעות מוסיפות, כי גם עם שמחה לאיד, בשל אהבת נעורים ישנה שלו למרי פיליפס, שבחרה להינשא לחברו העשיר ממנו, רוג'ר מוריס בעת שהותו בבית, הוא ניצח את הבריטים בקרב על הארלם הייטס, אבל ההצלחה הייתה קצרה ואחרי חודש אחד סילקו הבריטים את האמריקאים ממנהטן והשתמשו, גם הם, בבית מוריס כמטה משותף שלהם ושל סוחרים גרמנים ששיתפו עימם פעולה. הסוף ידוע. המהפכה הצליחה ואחרי החלפת ידיים, הבית ניתפס על ידי הממשלה החדשה של ארצות הברית. ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון, השתמש בבית פעם נוספת, כשכינס בו את הישיבה הראשונה של הקבינט הנשיאותי הראשון של אמריקה. בסוף המהפכה המקום התדרדר ושימש כחווה וכטברנה פופולארית בשם "קלומט הול" (Calumet Hall), עד שב-1810 נמכר לסוחר היינות הצרפתי סטיבן ג'ומל ואשתו (פילגשו לשעבר), אליזה, בת בלתי חוקית של זונה אמריקנית, אותה הכיר כשהתגלגלה לפריס. הזוג ג'ומל שיפץ ועיצב אותו מחדש, הפעם בסגנון צרפתי ואליזה אף טענה, שמיטתה הייתה שייכת בעבר ללא פחות מ...נפוליאון בונפארטה. אליזה היפהפייה הייתה הדיירת העסיסית והמעניינת ביותר של הבית והסיפורים אודותיה הם חומר מלהיב לשבועוני רכילות ולרומן צבעוני. לאחר מותה ב-1865, הותירה אותו כדוגמה מצוינת לאמנות והתרבות של ניו יורק בתקופתה. ב-1882 האחוזה חולקה לחלקות קטנות ובתים רבים נבנו עליהן, בשטח הנקרא עד היום "ג'ומל טאראס, אזור היסטורי".

חדר אורחים טיפוסי למאה ה-18 - 19

 

הגענו אל הבית. הכניסה נעולה תמיד וצריך לצלצל בפעמון. אחרי דקותיים נפתחה לכבודנו הדלת ונכנסנו היישר אל העולם הרחוק ההוא, של טרום המהפכה. בחדר הכניסה ישבה כיתת ילדים על הרצפה והאזינה בהתלהבות לסיפורי המורה ואנחנו טיילנו בין חדרי הבית, בהם חדר אוכל, חדרי שינה (עם רהיטי התקופה, כולל סיר לילה מחרסינה פרחונית, וקירות מחופים בניירות קיר בסגנון עתיק) וארוח, חדר המטה של וושינגטון, האגף המתומן של הבית והמטבח, שזימן לנו עוד סיפור מרתק: אן, המבשלת השחורה של אליזה, הייתה לא אחרת מאשר אשתו של סלומון נורטהאפ ( Solomon Northup), המוזיקאי שנחטף ל-"12 שנים של עבדות" והונצח לפני שנים מעטות בסרט המרגש עטור האוסקרים הנושא שם זה.

הכינוי "בית הרוחות" אותו הזכרתי כבר, דבק בבית בגלל היפהפייה הסוערת אליזה. בעלה הצרפתי ג'ומל מת בתאונת כרכרה מוזרה, כשהסיפורים שולחים אצבע מאשימה לעבר אשתו התככנית. אחרי מותו נישאה היפה לארון באר (Aaron Burr), טיפוס צבעוני ומפוקפק, לשעבר בן החברה העשירה של ניו יורק, עורך דין מצליח, שהשתתף במלחמת העצמאות, סנטור ולזמן קצר מאוד אפילו סגנו של נשיא ארה"ב תומס ג'פרסון, איתו התחרה על הנשיאות ונכשל. באר האשים בכישלון הזה את אלכסנדר המילטון (ההוא מהמחזה בברודוויי), שר האוצר הראשון של אמריקה, ולימים הרג אותו בדו קרב. סיפור חייו הסתבך כשניסה כוחו באינטריגות בינלאומיות, נאשם בבגידה ושקע בחובות כבדים. עכשיו ביקש את ידה של אליזה, שהייתה לא רק יפה, אלא גם עשירה, אבל למזלו הרע גם חכמה. נישואי התועלת הללו היו טובים לשני הצדדים. אליזה ביקשה לשפר את מעמדה החברתי ואילו באר, לשפר את מצבו הכספי. ארבעה חודשים אחרי החתונה החליטה אליזה שדי לה לשפוך את כספה על החתן, התגרשה ממנו והייתה לסוחרת נדל"ן מצליחה ולאחת הנשים העשירות ביותר בעיר. היא מתה בת 90 בביתה המפואר כזקנה אקסצנטרית, מתבודדת ומוזנחת. מתה, אבל האגדות חיות אחריה ומספרות, שרוחה מעולם לא עזבה את הבית והיא מופיעה מדי פעם בפני מבקרים. לפי סיפור אחד למשל, הופיעה הרוח במרפסת ודרשה מקבוצת ילדים רעשנים לשמור על השקט. רוחות אחרות שמסתובבות שם הן אלה של אחד החיילים הגרמנים שנלחמו עם הבריטים בזמן המהפכה, של בעליה הראשון והשני, ושל משרתת צעירה שהתאבדה בקפיצה מהמרפסת למטה. נו, מה יותר קל מאשר להאמין בסיפורי רוחות כאלה בחודש אוקטובר, כשניו יורק מוצפת בחוגגי ה"האלווין" (Haloween, ליל כל הקדושים) מחופשים לשדים, רוחות, מלאכי מוות עם קלשונים, מכשפות, ועוד יצורים שלא מהעולם הזה.

עם רוחות או בלעדיהן, הבית נרכש ב-1903 על ידי עיריית ניו יורק והפך למוזיאון וב- 1961 הוכרז כ"ציון דרך היסטורי לאומי". הוא גם אחד מחמישה הבתים רדופי הרוחות היפים ביותר בניו יורק, ומבוקש מאוד לחגיגות חתונה. עניין של טעם.