מגדלי מים בניו יורק

מאת אתי ישיב

צילומים: אוריאל ישיב

כל חיי הבוגרים אני מבלה כמה שבועות בשנה בניו יורק. קודם כל משום שיש לי שם משפחה קרובה ואהובה, אבל גם מפני ש (ואני מודה בגלוי) אני פשוט מאוהבת בעיר הזאת, התוססת, היפה, המשתנה ללא הרף, המושכת כמו אישה חושנית. כבר מזמן אני לא מרגישה בה תיירת אבל תמיד מגלה עוד ועוד אטרקציות ומקומות חדשים ולא כול כך חדשים, שהעיר לא מפסיקה לייצר. מכל השפע הזה, בחרתי לספר הפעם על משהו ממש מיוחד.

בשיטוטי ברחובות ניו יורק, אני צועדת בדרך כלל עם העיניים למעלה, מביטה במבנים המרהיבים המתרוממים אל על, שכולם הם מין ערבוביה נהדרת של בטון ומלט והרבה זכוכית, ואני שמה לב לאלמנט אחד מוזר, כנראה האלמנט הטבעי היחיד בנוף האורבני , המתועש המוחלט הזה, והוא מגדלי מים עם מכלים כרסתניים מעץ, חבוקים בחישוקים, הניצבים על גגות בתים כאילו נשכחו שם מעידנים אחרים. הייתי בטוחה שכיום אין להם כול שימוש והם רק שרידים נוסטלגיים מימים שחלפו. משהו כמו מגדלי המים מימי ההתיישבות הציונית ו"חומה ומגדל" בארצנו הקטנה, שסיפקו פעם מים לישובים שלמים והיו סמל הקידמה , עד שהחליפו אותם משאבות מודרניות עם מערכות בקרה רגישות.

כשהזכרתי את מגדלי המים לחברים תושבי ניו יורק, הסתבר לי שטעיתי לגמרי! שלא כמו בארץ, בה הם ננטשו ונותרו רק כמיכלי זיכרונות לימים שאינם עוד, ופה ושם כסמל שאימצו לעצמן כמה רשויות מקומיות, הרי בניו יורק לא רק שאינם עתיקים, אלא שהם מספקים את המים למיליונים מתושבי העיר, המתרחצים בהם ושותים אותם ביום יום שלהם ובנוסף הם משמשים גם כמאגרי מים לכיבוי שריפות (לא עלינו). ולמה אני, ועוד תמימים כמותי טועים לחשוב שהם עתיקים? או, זה פשוט משום שהם נראים עתיקים. ומה הייתם אתם חושבים בעיר הסופר סופר מודרנית הזאת, למראה דודי עץ ארז לא צבועים, אכולים מפגעי מזג אוויר וזמן? מה גם שאם כמה מהם אמנם כבר בני 30 שנה, גם החדשים (ויש רבים כאלה) נראים בדיוק כמותם.

אני מומחית קטנה מאוד במערכות השקיה, אבל מומחים לדבר מסבירים לי, שהטכנולוגיות היום אמנם יעילות יותר, אבל הרעיון של שימוש בכוח הכבידה להעברת מים אל וממכלי העץ לא השתנה. מגדלי המים נמצאים בשימוש ברוב המבנים שגובהם עולה על שש קומות וזקוקים למערכות שאיבה עצמאיות. זה עובד בערך כך: הדיירים משתמשים במים, פני המים יורדים, חיישנים משדרים שפני המים נמוכים ואז, כמו קסם, נכנסת לפעולה משאבה חשמלית הנמצאת למטה, במרתף הבית, וזו דוחפת מים למעלה, בצינורות העוברים בכול הבניין, אל המכל שעל הגג.

ההערכה היא שיש בעיר למעלה מ-15,000 מגדלי מים כאלה, עגולים, מרובעים, קטנים וגדולים יותר, מעץ וגם (מעט) מפלדה. למה רק מעט מפלדה? כי אלה מהעץ זולים הרבה יותר (רבע ממכלי הפלדה), זמן ייצורם קצר יותר, הם שוקלים פחות, מספקים בידוד טוב , שתורם לכך שהמים נשארים בהם קרירים יחסית בקיץ ואינם קופאים בחורף, וכי הם דורשים פחות תחזוקה. אורך החיים של דודי העץ הוא כ- 30-35 שנים וגם הם דורשים תחזוקה שנתית למניעת זיהומים ודליפות . ואגב, בגלל תלונות על בקטריות ושאר מרעין בישין, נדרשים בעלי הבתים, מאז 2009, לערוך בקרות מים שנתיות בדודים, עם דו"חות פתוחים לעיון הדיירים.

המגדלים הללו, שהפכו כבר מזמן לאלמנט חשוב וידוע בנופה של ניו יורק, כול כך כבשו את לבי, עד שהמצלמה שלנו התמלאה בעשרות רבות של תצלומים, נהדרים בעיניי. ואם אתם בניו יורק, מומלץ להרים עיניים ולחפש אותם. מקווה שגם אתם תאהבו.