24.02.2017
 
חזרה לאנדלוסיה - חלק ב′

 

 

חזרה לאנדלוסיה חלק ב'

 

מאת אתי ישיב

צילומים: אוריאל ישיב

עוזבים את סביליה בדרכנו אל שתי הערים הספרדיות עם המורשת האיסלאמית הנהדרת, קורדובה וגרנדה. שוב ברכבת, הפעם לנסיעה קצרה של שלושת רבעי שעה, ברכבת רגילה, המביאה אותנו אל העיר השנייה במסענו - קורדובה. אם גרנדה היא היהלום שבכתר (ועוד נגיע אליה), קורדובה הייתה המרכז האינטלקטואלי של האיסלאם והשפעתה נמשכה זמן רב אחרי גירוש המורים מגרנדה.

 

קורדובה. איסלאם אינטלקטואלי

קורדובה, עם חצי מיליון תושביה, יושבת באחד מעיקוליו של נהר גואדלקיוויר, לאורך גדתו הימנית. אזורים כפריים מקיפים אותה מכול עבריה ובצפונה מתנשאים הרי סיירה מורנה ( Sierra Morena). העיר נוסדה ב- 152 לפני הספירה כמושבה רומית, הפכה למרכז תרבותי חשוב ולבירת הפרובינציה באטיקה (Baetica), נכבשה בתחילת המאה ה- 8 בידי המוסלמים והייתה לבירה המוסלמית של כול חצי האי. במאה העשירית הייתה לעיר משגשגת, עם מאות מסגדים מפוארים, גנים, מרחצאות, אוניברסיטה, מצפי כוכבים וספריות, ומלומדים חשובים שיחרו לפתחה. באמצע המאה ה-11 התחילה התפוררות החליפות המוסלמית, קורדובה ירדה מגדולתה וב- 1236, עם כיבושה בידי פרדיננד השלישי, חזרה לידי הנוצרים.

 

כנסיה במסגד

המונית שהסיעה אותנו מתחנת הרכבת אל בית המלון, חלפה במהירות על פני העיר החדשה, ניווטה במבוך הסמטאות של העיר העתיקה ולהפתעתנו מצאנו כי בית המלון שלנו שוכן ממש מול חומות ה"מזקיטה", המסגד המפורסם ואחד המבנים היפים ביותר בספרד, כשרק מטרים ספורים של הסמטה מפרידים בין השניים. אני לא זוכרת הרבה מהמלון. היה כנראה בסדר. אבל המזקיטה היא סיפור מדהים. ואי אפשר בלי טיפת היסטוריה: לאחר הכיבוש המוסלמי במאה השמינית, חלקו ביניהם מתפללים נוצרים ומוסלמים את השימוש בכנסיה הויזיגותית העתיקה שעמדה כאן. חצי לאלה וחצי לאלה. ב- 785 רכשו המוסלמים את כול המבנה ובמשך מאה השנים הבאות בנו עליו את המסגד, כשהוא הולך ומתרחב עם השנים ועם אוכלוסיית המתפללים הגדלה והולכת. ואז שוב התהפך גלגל ההיסטוריה. הנוצרים חזרו לקורדובה ובמאה ה- 16 בנו בתוך המסגד את הקתדרלה. ממש צדק היסטורי...

הברושים ומגדל הפעמונים (המינארט) של המזקיטה בקורדובה

שמנו את המזוודות בחדר ורצנו החוצה, עוצרים לדקות ארוכות מול החומות החומות-אדמדמות על עיטוריהן היפים, שבפינה אחת שלהן מגדל מוזר, ספק מגדל פעמונים גותי של כנסיה, ספק מינארט של מסגד. עברנו את השער בחומה ונכנסנו אל "חצר התפוזים" שסביבה בנויה המזקיטה. המולת הסמטאות הסמוכות נעלמה ושקט מוחלט שרר בחצר. בין תעלות ההשקיה ועצי ההדר, שתפוזים כתומים, קטנים, תלויים בין עליהם הירוקים, מיתמרים לגובה רב עצי דקל וברושים עבותים גזומים או גדלים בצורה ייחודית, שיוצרים בחצר אווירה מיוחדת של מבוא לפני הטרקלין. בשעות המוקדמות של אחר הצהריים היו רק מבקרים מעטים במזקיטה ונחסך מאתנו התור הארוך, המשתרך בדרך כלל לפני קופות הכרטיסים. נכנסנו פנימה דרך דלת עץ גדולה, היישר לתוך החשכה שבפנים. עמדנו, מנסים להתרגל לצללים המטעים ולאט לאט מצאנו את עצמנו מוקפים במעין סיפור אגדה ארכיטקטוני. יער של עמודי שיש, גרניט ובהט, בצבעים שונים, עם כותרות קורינתיות בראשיהם הקיף אותנו והעמודים כה רבים ומשתרעים כה רחוק לתוך החשכה עד שהם נמוגים בתוכה וקשה להאמין שהם אמתיים. מעליהם שתי קומות של קשתות בצבעים מתחלפים של אדום ולבן ואלה יוצרות מבוך המושך את העיניים לכאן ולכאן. מתוך 1,300 העמודים המקוריים של המסגד נותרו היום רק 850 ועדיין זה כול כך גדול! קשתות מורכבות ומעוטרות עוד יותר נמצאות ליד מקום התפילה וקודש הקודשים של המסגד, ה"מחראב", המעוטר בפסיפסי פרחים, גילופי טיח נהדרים ופסוקי קוראן בכתב קליגרפי בצבעים לוהטים. ליד המחראב נמצא מקום התפילה של החליף, כשבשלוש פינותיו כיפות מוארות וקישוטי פסיפס. ובתוך כול אלה מגיעים פתאום אל הקתדרלה, שנבנתה בלב המסגד כדי להדגיש את עליונות הנצרות על האיסלאם. כדי לפנות לה מקום הוסרו כ- 450 עמודי שיש והיא מתפארת במזבח הראשי המפואר שלה ובמתחם המקהלה ועדיין התחושה היא של נטע זר בתוך סיפור האגדה המקסים של המזקיטה.

כמה מ-850 עמודי השיש במזקיטה בקורדובה

היה קשה להתנתק ולחזור אל העולם החיצון. פנינו לעבר הנהר ואחרי כמה דקות הליכה מדרום למזקיטה, הגענו אל הנהר ואל גשר שנבנה עליו עוד בידי הרומים. הגשר שופץ פעמים רבות, אבל יסודותיו הם עדיין אלה המקוריים שנבנו על ידי הרומאים והוא נקרא עד היום "הגשר הרומי"(Puente Romano). במורד הזרם, סמוך לגדה הצפונית, אפשר לראות גלגל מים משופץ מהתקופה המוסלמית, שריד לטחנות מים בנות המאה התשיעית. בקצה הדרומי של הגשר מגיעים אל מגדל קאלאהורה ( Torre de la Calahora) בן המאה ה- 14 ובו מוזיאון המציג את ההישגים הרוחניים של קורדובה המוסלמית, עם דגש על סובלנות דתית. היום היה חם, אבל רוח קלה ומראה הנהר הרגיעו אותנו והנעימו מאוד את ההליכה על הגשר העתיק.

 

הפאטיוס הפורחים בשלל צבעים והאינטלקטואל המהורהר

עוד מורשת רומית בקורדובה הן החצרות הפנימיות, המוצלות, ה"פאטיוס", אחד מסימני ההיכר החשובים של העיר עוד מימי הרומאים. הפאטיוס חבויים תמיד מאחורי דלתות עץ או שערי ברזל מסוגננים וכול אחד מהם הוא גן עדן ססגוני וריחני עם ערבוביה הרמונית של צמחים ופרחים , כשהם צומחים מהקרקע, תלויים בכדים ובסלים על הקירות, מקיפים את הבאר הביתית העתיקה, או ניצבים על גרמי מדרגות. השימושים והעיצובים השתנו עם הדורות, אבל הפאטיוס נשארו עד היום חלק מהחיים בקורדובה. בעלי בתים רבים נהנים לפתוח את הפאטיו שלהם למבקרים . בחודש מאי כמעט כולם פתוחים לביקורים, ובשאר ימות השנה אפשר לצאת לסיור מאורגן שנמשך כשעתיים וחצי ומחירו 15 אירו, או כמונו - לחפש על הבתים את השלט " "Patio, שפירושו הזמנה להיכנס פנימה. יש לא מעטים כאלה והבעלים מסבירי פנים וידידותיים מאוד. הם פשוט גאים ביצירה הפרחונית שלהם ושמחים למבקרים. מסביב לכמה פאטיוס מצאנו, ברוח הזמן, גם סדנאות יצירה לעבודות יד מקומיות, דוכני ספרים או בוטיקים קטנים. אסור להחמיץ!

יש בעיר לא מעט שרידים היסטוריים, אם הכיכר בו ניצב בעבר האמפיתיאטרון הרומי, ששימש בעידנים אחרים מקום העלאה למוקד של האינקויזיציה וזירת מלחמות שוורים (פלאסה דה לה קורדרה), מוזיאונים לארכיאולוגיה, לאמנות יפה ולמלחמות שוורים, שרידי מרחצאות רומים, או האלקאזאר - ארמונם המבוצר של המלכים הנוצריים, וה"חודרייה"(Juderia) - הרובע היהודי העתיק, שהוא היום אחת האטרקציות התיירותיות המרכזיות של העיר. הרובע משתרע מערבית לחומות המזקיטה ובו סמטאות מרוצפות אבן ובתים לבנים שעציצי פרחים צבעוניים תלויים על קירותיהם, פאטיוס יפהפיים עם מזרקות גן בתוכן, בתי קפה, מסעדות, חנויות תכשיטים, מזכרות ועבודות יד, בוטיקים, אכסניות ובתי מלון, המון אדם ומצלמות והמעט שנותר מהיהודים ברובע - שרידי בית הכנסת הגדול בן המאה ה- 14, שעל קירותיו הכמעט הרוסים אפשר לראות עדיין כמה כתובות בעברית. הבית, שבזמנו היה מרכז הקהילה, הינו היום מוזיאון של ההיסטוריה היהודית באזור. יותר מבית הכנסת, שלעובדיו קצרי הסבלנות יש הרבה יותר זמן לגבות את דמי הכניסה מאשר לענות על כמה שאלות פשוטות, ריגש אותנו מאוד פסלו של הרמב"ם, רבי משה בן מימון (ה"מאימונידס" בספרדית), מחוות כבוד של העיר ליהודי שהיה כנראה האינטלקטואל הבולט ביותר שנולד בזמנו בספרד. הרמב"ם , יליד קורדובה, בן המאה ה- 12, ברח ממנה בצעירותו בשל גזירות שהטילו המוסלמים על היהודים , נדד בארצות רבות (כולל לארץ ישראל), היה לרופא מפורסם, פילוסוף ואחד המלומדים המזהירים בעולם ובשנותיו האחרונות מצא סוף סוף מנוחה לעצמו במצרים. הפסל ניצב בכיכר טבריה הזעירה, המרוצפת חלוקי נחל ובמרכזה קוביית אבן חומה צהבהבה, עליה ספסל שיש פשוט שעליו יושב הרמב"ם מהורהר כפי שראוי לפילוסוף, ומחזיק בידו ספר כשאצבעו האחת בין הדפים. נראה לי שיותר מזכר הרמב"ם, מסמלת הדמות העדינה הזאת גם את הימים בהם קורדובה הייתה הבירה האינטלקטואלית של האיסלאם.

 

גרנדה, היהלום שבכתר

אנחנו ממשיכים את דרכנו ברכבת המהירה מקורדובה עד סנטה אנה וממנה באוטובוס חדיש, נקי להפליא, לגרנדה. נסיעה של כשעה וחצי לאורך שדות שלף צהובים, חבילות חציר ארוזות וגבעות רכות נטועות עצי זיתים המפנות מקום להרי סיירה נבאדה הסלעיים ולעמקים היפהפיים המתערסלים ביניהם. וכבר רואים את הפסגות המושלגות תמיד של ההרים, את עצי האשוח והבוקיצה ואת העיר גרנדה הנשפכת מההר, מקיפה את גבעת סביקה (Sabika) עם ארמונות האלהמברה שעליה ואת גבעת האלבייסין (Albaicin), בה נמצא הרובע המוסלמי העתיק של העיר.

"חצר האריות" באלהמברה, גרנדה

אחרי נפילת קורדובה וסביליה לידי הנוצרים, נשארה גרנדה המעוז האחרון של המוסלמים, ששלטו מארמון אלהמברה המפואר עוד 250 שנה באמירות העצמאית, שבין מיצרי גיברלטר ואלמיירה. גרנדה הייתה לאחת הערים העשירות, התרבותיות והמשגשגות באירופה של ימי הביניים, עד שסכסוכים פנימיים ומלחמות אזרחים הביאו ב- 1492 לכיבושה על ידי איזבלה ופרדיננד והכוחות הקאסטיליים. תם הפרק המוסלמי של ספרד והשאיר אחריו רק מורשת מפוארת.

היום, גרנדה היא עיר מודרנית, נוחה ונקיה, עם כבישים רחבים, סמטאות להולכי רגל, חנויות נוצצות, הרבה מסעדות טובות ובתי קפה מזמינים. הגענו אליה בתחילת הקיץ והרחובות הראשיים שלה היו מחופים בהצללות מפני השמש הלוהטת. יש מי שדואג כאן לתושבים. אבל לעולם כולו, גרנדה היא קודם כול האלהמברה (המבצר האדום).

מוחמד אבן-יוסוף אבן-נאצר, מייסד השושלת הנאצרית, השושלת המוסלמית היחידה בחצי האי האיברי שהצליחה לבלום במאה ה- 13 את כיבושי הנוצרים, השתמש במבצר עתיק בן המאה ה-9 והפך אותו למשכן החצר המלכותית. יורשיו הרחיבו את האתר, הוסיפו ארמונות, גנים מופלאים ומגדלי הגנה ומימשו את הפנטזיה של הסולטנים ליצור בגרנדה את האגדה החד פעמית הזאת, שכול ביקור בה רק מגביר את קסמה. המבצר כולו תחום על ידי חומות פשוטות ומגדלים חומים-אדומים שקווי המתאר שלהם נראים (לי) כמו סוליה של סנדל ענק.

עלינו אל גבעת סביקה באוטובוס קטן (מספר 2) היוצא מפלאסה נואבה כול דקות אחדות ומגיע אחרי 10 דקות נסיעה היישר אל קופות הכרטיסים בכניסה למבצר. את כרטיסי הכניסה , שנועדו לשעה שמונה וחצי בבוקר, רכשנו עוד בארץ וכך יכולנו להתחיל את הסיור א. בלי לעמוד בתורים ארוכים ב. בקרירות יחסית של הבוקר. ג. בלי להיתקל בגושי אדם החוסמים את המראות. עד שערי הכניסה היינו דרוכים מציפייה. משעברנו את השערים, הרגשנו איך לאט לאט משתלט עלינו הקסם של המקום. שני חלקים עיקריים לאלהמברה: המצודה המקורית (אלקזבה - Alcazaba ( ממנה נשארו רק החומות וכמה מגדלים, והארמון הנאצרי (קאסה ריאל - Casa Real ). לשני אלה נוספו הארמון הרנסאנסי של המלך קרל ה-5, שהוא מרובע מבחוץ ועגול מבפנים ובנייתו לעולם לא הסתיימה, כנסיית סנטה מריה ומבני שירות אחדים. הליכה לא ארוכה מביאה את המבקרים אל גני החנראליפה (גן האדריכל), אגדה של פרחים ומים בגנים מדורגים, חצרות, עצים עתיקים, מבוכים, גדרות שיחים, בריכות ומזרקות - עין לא ראתה.... אם החומות, הקירות החיצונים והמגדלים נקיים מכול קישוט, הארמון הנאצרי לעומתם, על כול האולמות, החדרים והחצרות שלו הם סימפוניה מופלאה של קישוטי טיח (סטוקו), תקרות עץ, קמרונות דמויי כוורת, עמודי שיש, גנים פנימיים , בריכות מים ומזרקות מופלאות, שהובילה אותנו , מהופנטים, מחדר לחדר והשאירה אותנו המומים מיופי.

 

אגדות ומקור

הסופר האמריקני וושינגטון אירווינג (Washington Irving), שהגיע לאלהמברה באביב 1829, התאהב בה הרבה לפנינו. בימיו היה המבצר עזוב ומוזנח וכול דיכפין יכול היה לגור בו כחפצו. גם אירווינג מצא לו מערכת חדרים קטנה ובילה בה כמה חודשים שהניבו את ספרו המפורסם "סיפורי האלהמברה" (Tales of the Alhambra). הסיפורים הרבים שאסף נקראים כמו אגדות עם ניחוחות גותיים ומוריים וכמו לאגדות, יש לרובם איזה שהוא מקור אמתי. למשל הסיפורים על אוצרות חבויים בקירות בתים עזובים, בבארות מים או במחילות בהר, מקורם בימי מלחמות המורים והנוצרים, כשתושבים נצורים על ידי אחד הצדדים ברחו מבתיהם והשאירו אחריהם את חפציהם היקרים (יותר או פחות), בתקוה לחזור עם תום הקרבות ולאסוף אותם חזרה. הסיפורים הגיעו אל אירווינג מתובלים בקסמים, קמעות, מפלצות ודרקונים ומרתק מאוד לקרוא אותם, ביחוד אחרי ביקור במקום.

 

התשובה הנוצרית לאלהמברה

אחרי הכיבוש הנוצרי, החליטו השליטים הקתולים החדשים לבנות בגרנדה משהו גרנדיוזי שיתחרה ביצירה המורית. טוב, יצאה להם קתדרלה גדולה, מסיבית, בסגנון מעורב גותי-רנסאנסי, שבנייתה נמשכה קרוב למאתיים שנה, אבל גם קאפלה מלכותית (Capilla Real), אחוזת קבר למלכים, הצמודה לקתדרלה והיא המבנה הנוצרי המרשים, המפואר והמרהיב ביותר בעיר. בקאפלה נמצאים פסלי שיש של פרדיננד ואיזבלה, ואילו עצמותיהם טמונות בארונות מתכת פשוטים בקאפלה תת קרקעית, כשלידם בני משפחתם הקרובים.

טיול רגלי בעיר מהנה מאוד עם שפע האורות, המראות וההפתעות שהוא מזמן ומיוחד יותר מהכול הוא טיול ברובע המוסלמי שבגבעת אלבייסין. עלינו לשם באוטובוס ממרכז העיר וכשירדנו ממנו, מצאנו עצמנו מיד בלב לבירינט של סמטאות ציוריות, קסומות , כיכרות קטנות והרבה "כרמן", שחוץ מלהיות שם של אופרה, זהו גם הכינוי לווילות אנדלוסיות עם גנים פנימיים מרהיבים, שכאן, באלבייסין, מצטיינות גם בנופים מדהימים לכיוון האלהמברה וההרים. אפשר להמשיך את הטיול לרובע סאקרומונטה ( Sacromonte) צפונית לאלבייסין, שם מתגוררות עד היום, חלקן עדיין בבתי מערות, משפחות של צוענים מקומיים. גם מכאן המראות מרהיבים והמקום פופולרי מאוד לבילויי לילה. ברים, ריקודי פלמנקו...צבעוני, כמעט אוטנטי ותיירותי.

מגבעת האלבייסין גלשנו ברגל, גביעי גלידה טעימים ביד, לעבר העיר התחתית, כשאנחנו עוברים בדרך וילות מהממות, גלריות נפלאות לאמנות, בוטיקים זעירים ורוכלי רחוב, מציצים מכול פינה לעבר הנופים הנהדרים, מתרחקים, ונבלעים בסמטאות הצפופות של השוק הערבי על ניחוחות הבשמים ותבליני המזרח שלו והסחורות המגיעות מהודו ועד כוש. לא מהעידן המורי אבל בהחלט מזרחי.

 

מרבייה, בירת האוליגרכים והטייקונים

אדם כבר מחכה לנו במרבייה ואנחנו שוב בדרך. בין גרנדה ומרבייה אין רכבות ישירות והעדפנו לנסוע שעתיים וחצי באוטובוס מהיר על הכבישים המצוינים של אנדלוסייה. עזבנו מאחורינו את הפסגות המושלגות של סיירה נבאדה והאוטובוס הסיע אותנו בדרך הררית, מחורצת עמקים מקסימים, חובקים עיירות זעירות שבתיהן נשפכים ממדרונות ההרים עד לקרקעית העמקים. הפסקת מנוחה לנהג בעיר מלגה ומכאן, לאורך אתרי הנופש שעל חופיו הצפופים מנופשים של הים התיכון בקוסטה דל סול, הגענו למרבייה. העיירה, היושבת בין מדרונות הרכס היפהפה סיירה בלאנקה (ההר הלבן) וחוף הים, הייתה תמיד אתר נופש נוצץ שמשך אליו את חברי חוג הסילון. ברצועת החוף נמצאים המרינה הגדולה עם היאכטות הסקסיות העוגנות בה, בתי המלון ובתי הדירות המאוכלסים רובם בתיירים לשבועיים, חנויות יקרות מסוג גוצ'י, פוצ'י ומוצ'י , גלריות לאמנות ומוזיאונים, המון מסעדות, מקומיות ובינלאומיות וגם ברים, בתי קולנוע ומופעי אמנים מכול העולם. במרכז העיירה, סביב פלאסה דה לוס נאראנחוס (כיכר עצי התפוזים ) מרוכזות סמטאות העיר העתיקה, שגם בה יש פנסיונים, אכסניות והמון מקומות לאוכל. אנחנו מתחילים לטפס אל מרומי הרכס, מתרחקים מהמולת התיירות העממית של העיירה התחתית, מגיעים אל השכונות העשירות של תושבים מקומיים, רבים מהם בעלי דרכונים זרים, עוברים בדרך אחוזות ענק מפוארות ואדם מונה את שכניו אחד לאחד. כאן אחוזות משפחת ילצין הרוסית, שם ארמונו של נסיך ערבי ידוע, זה מבצרו של טייקון רומני מפוקפק וזה של אוליגרך תורכמני. .ואני, תל-אביבית חצופה, שואלת אם יש כאן רק שכנים שמדברים עליהם, או גם כאלה שמדברים אתם....מה אגיד לכם, אפשר להבין את מי שבוחר לחיות כאן. בועה של יופי, אסתטיקה, נוחיות ושלווה. המון שלווה.

 

טאפאס בסמטא

ימים אחדים נהנינו גם אנחנו מכול אלה, יוצאים מהבועה רק לגיחות קצרות. בסביבת מרבייה יש הרבה כפרים עתיקים יפים ואנחנו , מכולם, בחרנו לבקר ברונדה הקטנה, אחת העתיקות ביותר בעיירות ספרד, המרוחקת ממרבייה רק כשעה של נסיעה בדרך יפהפיה. רונדה יושבת על שתי גדותיו של הערוץ המדהים אל טאחו (El Tajo) שעומקו כ- 120 מטרים, בין הרי סראניה דה רונדה (Serrania de Ronda). מיקומה כה מיוחד ומרשים, עד שבמשך יותר מ- 4,000 שנה הייתה כמגנט לתרבויות השונות של הקלטים, האיברים, הרומים, הויזיגותים והערבים, שכולם בחרו לחיות במבצר הטבעי, הכמעט בלתי חדיר והמיוחד הזה. העיר המוסלמית, לה סיודאד (La Ciudad ), נמצאת על הגדה הדרומית של הערוץ והעיר החדשה מצפון לה. העיר כאילו נגמרת במקום בו צונחים לפתע צוקים נישאים לתוך עמק הנהר גואדאלווין (Guadalevin). את הנהר חוצים שלושה גשרים, הגשר הרומי, "הגשר הישן" ו"הגשר החדש" שנבנה בסוף המאה ה- 18 ומחבר בין שני חלקי העיר. התחלנו את הטיול בעיירה מאזור זירת מלחמות השוורים המפוארת והמפורסמת, הקיימת כבר 250 שנה ומשמשת, לאוהבי הספורט הזה, מקום עלייה לרגל; עברנו את הגשר החדש אל העיר המוסלמית על הארמונות, הכנסיות, הכיכרות היפות, שלה; פישפשנו בחנויות "ענטיקות" , נכנסנו לבתי מלון היסטוריים עם אווירה של פעם ואת ארוחת הצהריים אכלנו במסעדת טאפאס מדהימה, היושבת בנקודה היפה ביותר בעיר, מעל הצוקים הנופלים, שמעבר להם משתרעים מלוא האופק שדות מעובדים, בתי חווה בודדים והרים.

רונדה, העיר, הצוקים והשדות שבעמק

הספקנו עוד לבקר במרבייה במוזיאון ראלי, אחד מחמישה שהארי רקאנטי הקים בעולם (שניים מהם בקיסריה) והקדיש להצגת אמנות אמריקה הלטינית. ורגע לפני שאני מתמכרת לגמרי למנעמי החיים, אני מציצה בשעון. בעוד שעה נצא שוב באוטובוס אל העיר מלגה וממנה, ברכבת המהירה למדריד, בדרך הביתה. בשעה האחרונה הזאת אנחנו נפרדים ממרבייה ומאדם, מבלים יחד בבר באחת מסמטאות העיר העתיקה, אולי הסימטה הצרה ביותר בכול אנדלוסייה. בעל הבר הוציא לכבודנו שולחן קטן אל הסמטה המוצלת, גדש אותו בצלחות עם זיתים, גבינה, פרוסות דקיקות של בשר ירך חזיר, לחם משגע וכוסות יין "דם השור" האדום. Adios!