חזרה לאנדלוסיה (חלק א')
מאת אתי ישיב
צילומים: אוריאל ישיב
אנדלוסיה. המחוז המשתרע לאורך דרום ספרד, הוא אחד המרתקים שבמחוזותיה. שני רכסי הרים דרמטיים העוברים ממזרחה למערבה; יופי אין סופי בערים היסטוריות תוססות, בחופים שוקקים ובכפרים ציוריים; פיאסטות, מוזיקה, ריקודי פלמנקו, יין, טאפאס ומלחמות שוורים.
וידוי קטן: אני קוראת ספרים אובססיבית. פרק לא קצר בחיי הייתי ממש מכורה לספרים של ג'יימס אלברט מיצ'נר, הסופר האמריקני זוכה פרס פוליצר, שכתב כ-40 רומנים, ספרי מסע ומסות בתדירות של ספר אחד או שניים לשנה. עקבתי בדריכות אחר מדור הספרים החדשים ב"טיים מגזין" וכשקראתי על "מיצ'נר" חדש, הפכתי עולמות כדי להשיג אותו. אם אני חושבת אחורה, הרי הספרים האלה הם כנראה האשמים באהבת המסעות שלי, שלרבים מהם - בתוככי ארה"ב, כמו המערב ("סנטניאל"), טקסס, הוואי או צ'זאפיק, אבל גם לארצות אחרות, כמו מקסיקו , דרום אפריקה ("הברית") או יפן ("סיונארה") - יצאתי בהשראתם.
ספרד הייתה סיפור אחר. קודם ביקרתי והתאהבתי ואחר כך קראתי בהנאה את "הדריפטרס" (The Drifters) "הנסחפים" או ה"היפים" של תקופת מלחמת וייטנאם, שחיפשו את השמש בפורטוגל ובקוסטה דל סול, ואת "איבריה" המופלא, העובר בין מחוזותיה השונים של ספרד.
"קוסטה דל סול" ("חוף השמש"), כבר היה אז אחרי המהפך הגדול שלו מכפרי דייגים קטנים ציוריים לערי מקלט לתיירים סקנדינבים וגרמנים, עם מבני קומות מפלצתיים, ועם אחוזות מדהימות של שועים ומבלי עולם. טורמולינוס (Torremolinos) הקטנה והשקטה הייתה ללב הגל החדש, למסיבה בלתי פוסקת, למרכז האל.אס..די והמריחואנה, לבירת הים התיכון עם בידור טוב וזול ואני, ככול שהוקסמתי מהסצנה, הרגשתי שאת הרכבת הזאת, בגילי המופלג (שלושים ומשהו), כבר החמצתי . לעומת זאת, ספרד הקלאסית הייתה לאחת מאהבותי הגדולות, ואני חוזרת ומבקרת בה עוד ועוד.
מי שהחזיר אותנו אחרי כול השנים האלה לאנדלוסיה היה החבר שלנו אדם. ישראלי בעברו שכבר שנים רבות חי בנחת במרבייה, מגיח כול שנה לביקור בארץ וכול שנה מפגיע בנו לבקר במרבייה שלו היפה. "נכנענו" והחלטנו לחזור לאנדלוסיה ובהזדמנות זו ולבקר שוב בעריה המופלאות - סביליה, קורדובה וגרנדה, לפני שנגיע אליו למרבייה .
עוד החלטה שקיבלנו, הייתה לנוע הפעם בדרכי ספרד בתחבורה הציבורית הנהדרת שלה. התחלנו את הנסיעה ברכבת Renfe המהירה ממדריד לסביליה, הגומאת את הדרך במהירות שבין 200-300 קמ"ש, בשעתיים וחצי נעימות להפליא. את הכרטיסים, עם מקומות שמורים, רכשנו באינטרנט עוד בארץ ויכולנו לשקוע בנחת במושבים המרופדים, לפזר חפצים על השולחן שלפנינו וליהנות מהנופים המתגלגלים וחולפים על פנינו. גבעות ירוקות עגלגלות, חוות בודדות, שדות ירוקים, פרדסי הדרים, מטעי זיתים מלוא העין, פרחי שדה אחרונים של סוף האביב, שדות של פרחי חמניות לוהטים בצהוב וכבר אנחנו בתחנת הרכבת הענקית והזוהרת של סביליה, או סבייה, כפי שהספרדים עצמם הוגים את השם.
סביליה, עיר להתאהב בה
העיר המקסימה והמיוחדת הזו , בירת הדרום הספרדי, עברה באלפיים שנה תהפוכות היסטוריות למכביר מעיירה רומית לעיר מוסלמית אדירה, לכיבוש נוצרי , לתור זהב בעקבות גילוי אמריקה, לתקופות שפל ומגפות ושוב התאוששות והתחדשות במאה ה- 20.
הקתדרלה של סביליה
סביליה בנויה על שתי גדות הנהר גואדאלקיוויר כשהמרכז העתיק והדחוס שלה, עם אווירתו המיוחדת , גם רצינית וגם נינוחה, הוא מבוך אין סופי של סמטאות צרות וצרות יותר המתעקלות וסובבות ככרות קטנות וגדולות. כול אחת מהסמטאות היא טיול חוויה בפני עצמו, המסתיים בכנסייה, בבוטיק מקסים, בשיחה ידידותית עם מכר לרגע, או - לרוב - בבית קפה קטן מתחת לשמשייה, עם כוס יין וכמה זיתים ירוקים. אם רק זה היה בסביליה, הייתי אומרת: דיינו. אבל העיר המרתקת הזו היא גם עיר של מונומנטים, מהמרהיבים והיפים בספרד.
שניים מהם, הקתדרלה ומבצר, או ארמון, אלקאזאר, שוכנים ממש זה ליד זה ואנחנו התחלנו את הביקור במקום בקתדרלה, שהיא השלישית בגודלה בעולם, אחרי סיינט פיטר ברומא וסיינט פול בלונדון. בנייתה הסתיימה ב- 1507 והיא בנויה , כמו שקרה לא מעט בספרד, על שרידי המסגד המוסלמי הגדול, בו המאה ה-9, של סביליה. אל דאגה. המוסלמים, מצדם, בנו גם הם לא מעט מסגדים על כנסיות קדומות.
מואזין רכוב על סוס מטפס אל מרומי המינארט
מה שנותר עד היום מהמסגד, הוא מגדל החיראלדה (Giralda) הצמוד למבנה ומשמש עד היום מגדל הפעמונים של הקתדרלה וגם חצר עצי התפוזים (Patio de los Naranjos) שהמוסלמים נהגו לרחוץ בה את גופם כאקט של היטהרות לפני התפילה. החצר מעוטרת בפסוקים מן הקוראן ותעלות השקיה מבוטנות עוברות בין עציה. אגדה מקומית מספרת, שבוני הקתדרלה, משהצטוו לבנות אותה, החליטו "להקים מבנה כה עצום, עד שכול רואיו יחשבו שאנחנו מטורפים"... מה שנכון נכון. הקתדרלה, שנבנתה בסגנון גותי ושופצה בסגנון הרנסאנס, ממש גדולה, עם חמישה מעברים והמון מבנים פנימיים, מזבח מרכזי גרנדיוזי (Capilla Mayor) בגובה 18 מטרים עם יותר מ-1,000 דמויות מהברית הישנה והחדשה, עשויות חיטובי עץ ופסלים מצופי זהב ו-80 חלונות זכוכית פלמיים. מי שאוהב אמנות כנסייתית ימצא כאן אוצר לא ישוער של ציורים נפלאים מהמאה ה-16 ועד ימינו - פשוט אין סוף למראות. ולא לשכוח, כמובן, את המאוזוליאום עם שרידיו של כריסטופר קולומבוס בארון הנישא על כתפיהם של ארבעה שליחים המייצגים את ארבע ממלכות ספרד בעת שיצא למסעו: קסטיליה, לאון, אראגון ונאבארה. אחד משיאי הביקור בקתדרלה הוא הטיפוס למרומי החיראלדה, שנבנה כמינארט, הצריח של המסגד, בסוף המאה ה-12. החיראלדה היה כה יקר ללב המוסלמים וכשהובסו בידי הנוצרים, הם ביקשו להרוס אותו. הנסיך דון אלפונסו ענה להם, שאם לבנה אחת תוסר מהמגדל, יוצאו כולם להורג. זה עבד. החיראלדה נשאר...הטיפוס בו קל למדי. במקום מדרגות יש בו כבשי גישה מתפתלים, שאפשרו למואזין לעלות לקריאת המאמינים לתפילה כשהוא רכוב על סוסו. המראה מלמעלה באמת נפלא. קודם כול רואים קרוב קרוב את התמיכות החיצוניות הגותיות של המבנה ואת הצריחים הקטנים שסביב הקתדרלה ורחוק יותר, את הפנורמה של העיר, יחד עם הנהר. שווה בהחלט טיפוס של 10 -15 דקות!
קשתות, אריחים, דלתות וקליגרפיה ערבית
האלקאזאר, כאמור, הוא שכן קרוב של הקתדרלה ואפשר לבקר בשניהם ביום אחד. זוהי קבוצה של ארמונות מבוצרים, שתחילתם בשנת 913 כמבצרם של מושלי סביליה ומאז שופצו, הורחבו, שונו ושימשו כאלף שנים משכן למלכים ומרכז שלטונם. נכנסנו אל המתחם דרך שער האריות ומצאנו עצמנו במבוך של חללים, אולמות, סלונים, וחצרות, כולם פאר היצירה האיברית-מוסלמית, עם קשתות יפהפיות, אריחים קסומים, דלתות עץ חטובות שקשה לתאר את יופיין, קישוטי קליגרפיה ערבית, עיטורי טיח ססגוניים, תקרות, כיפות שמימיות, אוסף של שטיחי קיר בני המאה ה- 16. כול אלה בנויים בתוך סדרת גנים קטנים וגדולים,, מעוצבים, עם בריכות ומזרקות - יופי של מקום לנוח בו מהסיורים המתישים בקתדרלה ובארמונות.
ג'ארה בגלידריה
מזרחה לקתדרלה ולאלקאזאר נמצאת החודרייה (Juderia), הרובע היהודי העתיק של סביליה ומפני שאנחנו מי שאנחנו, ברור שפנינו לשם. טוב. יהודים או זכר להם לא מצאנו, אבל רחובות חמודים עם בוטיקים , חנויות בסגנון הישן של "כול בו" ואחרות, המתמחות בדברים מוזרים כמו מחוכים לנשים, מצאנו גם מצאנו. התנחמנו בגלידה משובחת באחת הגלידריות הרבות שברובע. על הדוכן בגלידריה עמד כד חרס עם מים, כמו הכדים שהיו פעם בכפרי הערבים בארץ, שהכרנו בשם " ג'ארה" (היום גם הם כמונו, שותים מבקבוקי פלסטיק), ולא האמנו למראה עינינו, כשאחד הלקוחות הרים את הכד וגמע ממימיו מגבוה, בלי ששפתיו נגעו בכד. אבא שלי, עליו השלום, בן הארץ, ידע לשתות כך.
פלאסה ד'אספניה בסביליה
אתרים אחרים שכדאי לבקר בהם בסביליה הם פלאסה דה טורוס (Plaza de Toros de la Real Maestranza), זירת מלחמות השוורים העתיקה ביותר בספרד (מאמצע המאה ה- 18) ודוגמא יפה של ארכיטקטורה ספרדית מעורבת בסגנון בארוקי מאוחר. טוב, זירת שוורים אינה בדיוק כוס התה שלי וויתרתי על הביקור באתר, שהוא אחד המתוירים ביותר בעיר ויש בו גם אחד המוזיאונים החשובים בעולם לאמנות מלחמות השוורים. מבנה אחר שובה לב, הוא מגדל הזהב, (Torre del Oro), מגדל הגנה רחב גרם, המשמש היום מוזיאון ימי. המגדל ניבנה בסוף התקופה המוסלמית ונקרא בערבית "בורי אל דהאב" (מגדל הזהב), על שם אריחי הזהב שעיטרו את חלקו העליון וכשהשמש נצצה עליהם, אפשר היה לראותו ממרחק קילומטרים רבים. סביליה משופעת במוזיאונים ולאוהבי אמנות מומלץ לבקר במוזיאון לאמנויות יפות, השוכן במנזר עתיק, מקסים. יש בו אוסף נהדר של אמנות ספרדית ואפשר לראות בו עבודות של מורילו, ולאסקז, זורבאראן ואחרים מאמני המאה ה- 17 וגם כמה אל גרקו וריברה ופסלי טרה קוטה מהמאה ה- 15.
אחת הכיכרות החדשות יחסית, אבל מהפופולריות ביותר, היא פלאסה ד'אספאניה (כיכר ספרד), שנבנתה כאחד המבנים של תערוכת אקספו העולמית של שנת 1992, שנערכה לרגל שנת ה- 500 לגילוי אמריקה. בכיכר החצי עגולה ניצב מבנה מפואר המעוטר באריחים מהיפים ביותר בעיר ובמרכזה מזרקות מרעננות ותעלות מים, שאפשר לשוט בהן בסירות משוטים. לא ממש היסטורי, אבל נעים מאוד ותענוג לנוח כאן, בצל המבנים, מחומו של היום.
שמשיה או פטריה, שוק זה שוק
בדרך אל המלון הקטן "שלנו" בעיר העתיקה, עברנו כמה פעמים על פני מבנה מודרני, עם גג המורכב מריבועי פלסטיק לבנים, קשיחים , ומשתפל לכיוונים שונים. בוקר אחד יצאנו לעברו, כשאנחנו מטיילים במבוך הסמטאות הצרות, עוברים כמה בתי ספר לריקודי פלמנקו, "משתתפים" בתפילת אשכבה לנפטר אלמוני (בשבילנו) בכנסיה העתיקה Divina Enfermera ומגיעים אל המבנה ההוא, הנתמך על שישה עמודים עצומים. עובר אורח כיוון אותנו אליו וסיפר שהוא מכונה "השמשייה" ( Parasol). לי, הוא נראה דווקא כמו פטריה לבנה, פראית, ענקית. כול אחד והדמיון שלו. בקומת הקרקע שלו משמש המבנה כשוק מודרני, "מרקדו דה לה אינקרנאסיון "( Incvarnation) , שנבנה במקומו של שוק עתיק .וכמו שווקים מודרניים אחרים בעולם, גם הוא אסתטי, מסודר מאוד וריחני (גבינות, דגים). הדבר היותר מעניין היא הרחבה שעל השוק, אליה אפשר לטפס בגרם מדרגות מלכותי בן 40 מדרגות ולהשקיף על החיים המתרחשים בינתיים בסמטאות שלידה ואפשר גם להעפיל במעלית אל ראש המבנה, לתצפית יפה אל העיר..
בסביליה תשכחו ממכונית שכורה. אפילו נהגי המוניות לא תמיד מוצאים את דרכם בסבך הסמטאות ועל מקומות חניה פשוט אין מה לדבר. אז הלכנו הרבה ברגל, דבר שתמיד מומלץ למי שאוהב לגלות פינות קסומות, חבויות בעיר זרה. השתמשנו קצת במוניות וגם קנינו כרטיסי נסיעה באוטובוסי סיור בני קומתיים, שלמזלנו, אחת מ- 14 התחנות שלהם הייתה ממש סמוכה לבית המלון שלנו. הכרטיסים תקפים ל- 48 שעות והצלחנו להגיע איתם לכול האתרים החשובים בעיר. מה אומר. התרגשנו בסביליה כאילו היה זה הביקור הראשון שלנו בחו"ל...